צוואה

כדי לקיים את הנאמר בצוואה, יש להבין את הנכתב בה עד תום, ככתוב בסעיף 54 בחוק הירושה: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". פסק דין משנת 1992 מפרש את סעיף זה.

פסק הדין קובע כי בית המשפט צריך לערוך מבחן דו שלבי לפירוש הצוואה. במהלך השלב הראשון יעשה ניסיון לקבוע את לשון המצווה. היה והצוואה כוללת תוכן שאינו חד משמעי (כדוגמת: טעות שנפלה בצוואה, חוסרים ועוד), יש להתבונן על הנסיבות החיצוניות של המקרה. חידושה המרכזי של גישה זו הינו אפשרות בית המשפט לאמוד את דעת המצווה וללמוד עליו מכל מקור מהימן בשעת הצורך.

מעוניינים במידע נוסף? השאירו פרטים – ואנו נחזור אליכם בהקדם:


לשון הצוואה

קיימות שתי גישות עיקריות בנוגע ללשון הצוואה. גישת השופט ברק זהה לדרך בה נקט בפרשנות חוזים. לדידו, באם המצב מאפשר כמובן, יש לפרש את הצוואה על פי לשונה המקורי. באמצעות כך, ניתן יהיה להסיק מעל לכל ספק את הכתוב בצוואה והשלכותיה. התפנית העיקרית חלה כאשר אין וודאות לגבי תוכן הצוואה הואיל ולשונה משתמע לשתי פנים. ברק סבור, כי במקרה כזה יש לבצע מעבר בין פרשנות דו לשונית (פרשנות במהלכה מפורשת הצוואה על פי לשונה המקורי) לפרשנות חד לשונית ( פרשנות במהלכה מפורשת הצוואה בלשון שונה מנוסחה המקורי).

השופט דנציגר, שאמון על כתיבת פסק הדין המרכזי של פרשנות צוואה, מתנגד לדעת השופט ברק. בעיניו, יש להתרחק ואף להימנע מפרשנות צוואה שלא בלשונה המקורי. בפסק הדין הוא מוסיף, כי רק במקרים חריגים ביותר, בהם ללא פרשנות נוספת לא תהיה אפשרות לאמוד את דעת המצווה כלל וכלל, ניתן לבצע את המעבר לפרשנות חד לשונית.